רחל נתנאל (דוידוב) נולדה 3.6.44 נפטרה 20.3.12
-
3.6.44 - 20.3.12
רחל נתנאל (דוידוב)
נולדה 3.6.44 נפטרה 20.3.12
רחלה שלנו,
זה ממש לא מתאים לעמוד כאן ולדבר עליך, בלשון עבר. סיפור חייך שזור בסיפור חיי ונכון שכבר איננו מאוד צעירים אבל בכל זאת, זה עוד מוקדם להיפרד.
נולדנו כל אחת לאמא שלה, אבל גדלנו יחד. יחד בבית התינוקות, יחד בגן מיפה אחר-כך יחד בקבוצת "דרור", כיתות יסוד ויחד למוסד. גם לצבא הלכנו יחד, קצת התפזרנו לחיילות השונים ושוב חזרנו יחד לקיבוץ, יחד לשנת שרות בלהבות חביבה ויחד הביתה, לכפר מנחם, לבנות את הבית האישי שלנו בתוך הבית הגדול – הקיבוץ.
כל כך הרבה יחד, אז למה לפרק אותו?
רחלה, אני יושבת לי פה ומדפדפת בתמונות שלך (שכל כך הרבה מהן הן שלנו) ואת כל כך יפה, יפה במראה וכל יפה מבפנים. איזה רגישות, איזה נועם הליכות, איזה קבלה של האחר. לא בועטת, לא דורסת, עדינה, אוהבת ומחבקת נולדת בקיץ, יוני 1944. וכאילו ספגת מרגע לידתך את האור והחום של קיץ ישראלי ספגת ולא היססת להעבירו ממך ולשתף בו את הסובבים אותך. כזאת היית כנערה וכזאת נשארת כל חייך.
חייך הבוגרים לא היו קלים. משברים של נפש ומשברים של גוף. את יוצאת מדי פעם מהקיבוץ אבל תמיד חוזרת לכאן,לכפר מנחם שהיה ונשאר הבית שלך.
במהלך השנים עבדת במסירות בבית תינוקות, למדת מקצוע ועבדת במקצוע שבחרת, פדיקור, התנדבת במועדון גיל הזהב ודאגת שמי שמגיע למועדון ייהנה מקבלת פנים חמה ומפנקת. ועוד.
ובתוך כל אלה נולדות בנותיך, קודם מיכל ואחר כך תמר. וכמה אהבת לספר לי עליהן . ים של אהבה טמנת בהן. את כל שיכולת השקעת בגידולן.
בשנים האחרונות נעשה לך קשה יותר ויותר. ראיתי אותך נושאת את הקושי ולמרות זאת, כל פגישה שלי איתך הסתיימה בחיוך ובמשפט הקבוע שלך, "יהיה טוב, נכון?" ככה אמרת ואני מקווה שגם האמנת.
לידך, לצידך ואיתך, ככל שרק יכלו, היו בנותיך. מיכל ותמר- ראיתי אתכן בדרך בה טיפלתן באמא. הדאגה, האהבה והתמיכה שהענקתם לה – לא כל אמא זוכה לכך. אמא שלכן התברכה בכן, וזכתה.
רחלה – נזכור אותך עם היופי שבך, ועם האנושיות שלך – ככה נזכור אותך, כולנו, חברי כפר מנחם, חבריך, בני כיתתך ואני .
מיכל ותמר הבנות, אמנון ושמחה האחים, אתכם בכאב הגדול.
מי ייתן ולא תדעו עוד צער.
אוכמה וכל בית כפר מנחם
נולדה 3.6.44 נפטרה 20.3.12
רחלה שלנו,
זה ממש לא מתאים לעמוד כאן ולדבר עליך, בלשון עבר. סיפור חייך שזור בסיפור חיי ונכון שכבר איננו מאוד צעירים אבל בכל זאת, זה עוד מוקדם להיפרד.
נולדנו כל אחת לאמא שלה, אבל גדלנו יחד. יחד בבית התינוקות, יחד בגן מיפה אחר-כך יחד בקבוצת "דרור", כיתות יסוד ויחד למוסד. גם לצבא הלכנו יחד, קצת התפזרנו לחיילות השונים ושוב חזרנו יחד לקיבוץ, יחד לשנת שרות בלהבות חביבה ויחד הביתה, לכפר מנחם, לבנות את הבית האישי שלנו בתוך הבית הגדול – הקיבוץ.
כל כך הרבה יחד, אז למה לפרק אותו?
רחלה, אני יושבת לי פה ומדפדפת בתמונות שלך (שכל כך הרבה מהן הן שלנו) ואת כל כך יפה, יפה במראה וכל יפה מבפנים. איזה רגישות, איזה נועם הליכות, איזה קבלה של האחר. לא בועטת, לא דורסת, עדינה, אוהבת ומחבקת נולדת בקיץ, יוני 1944. וכאילו ספגת מרגע לידתך את האור והחום של קיץ ישראלי ספגת ולא היססת להעבירו ממך ולשתף בו את הסובבים אותך. כזאת היית כנערה וכזאת נשארת כל חייך.
חייך הבוגרים לא היו קלים. משברים של נפש ומשברים של גוף. את יוצאת מדי פעם מהקיבוץ אבל תמיד חוזרת לכאן,לכפר מנחם שהיה ונשאר הבית שלך.
במהלך השנים עבדת במסירות בבית תינוקות, למדת מקצוע ועבדת במקצוע שבחרת, פדיקור, התנדבת במועדון גיל הזהב ודאגת שמי שמגיע למועדון ייהנה מקבלת פנים חמה ומפנקת. ועוד.
ובתוך כל אלה נולדות בנותיך, קודם מיכל ואחר כך תמר. וכמה אהבת לספר לי עליהן . ים של אהבה טמנת בהן. את כל שיכולת השקעת בגידולן.
בשנים האחרונות נעשה לך קשה יותר ויותר. ראיתי אותך נושאת את הקושי ולמרות זאת, כל פגישה שלי איתך הסתיימה בחיוך ובמשפט הקבוע שלך, "יהיה טוב, נכון?" ככה אמרת ואני מקווה שגם האמנת.
לידך, לצידך ואיתך, ככל שרק יכלו, היו בנותיך. מיכל ותמר- ראיתי אתכן בדרך בה טיפלתן באמא. הדאגה, האהבה והתמיכה שהענקתם לה – לא כל אמא זוכה לכך. אמא שלכן התברכה בכן, וזכתה.
רחלה – נזכור אותך עם היופי שבך, ועם האנושיות שלך – ככה נזכור אותך, כולנו, חברי כפר מנחם, חבריך, בני כיתתך ואני .
מיכל ותמר הבנות, אמנון ושמחה האחים, אתכם בכאב הגדול.
מי ייתן ולא תדעו עוד צער.
אוכמה וכל בית כפר מנחם